פסק-דין בתיק ע"ר 47156-10-11

המערער, מר ג'סאן זוביידאת, הגיש ערעור ו/או בקשת רשות ערעור, כלשונו, על החלטת כב' הרשם ניר זיתוני מיום 13.9.11, אשר דחתה את בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, אשר נתן ב- ת.א 23164/99 בהעדר הגנה.

פסק הדין ניתן ביום 16.1.2000, ובעיקרו הוא פסק דין פינוי והריסת בית, הבנוי על חלקה 4 מגרש 193 בגוש 10476 בתחומי המועצה המקומית בשמת טבעון.

פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, ולדעת המערער, נפגעו זכויותיו באופן קשה, שכן המגרש עליו נבנה הבית הוא בבעלות פרטית, על פי הסכם ומפת חלוקה בין הבעלים המחזיקים במושע בחלקה, למדינה אין בה כל חלק, ואין הוא נופל בשטחים הציבוריים, על פי התכנית החלה על המקום.

היה על כב' הרשם לאפשר למערער, כי יהיה לו יומו בבית המשפט, במיוחד כשמדובר בפסק דין הריסה, שהוא בלתי הפיך.

לא זו בלבד אלא, שהמינהל עצמו זנח את פסק הדין במשך 11 שנים, ואף הגיע עם התובע להסכמות, ועל כן הוא מושתק היום לפעול על פי פסק דין זה.

החלטתו של כב' הרשם, שלא לקבל את הבקשה, התבססה על הנימוקים כדלקמן:

1.         העדר הגנה במועד, כמוה כהודאה, שאין בכוחו של המערער להראות זכות חוקית לישיבה במקום.

2.         כל עוד לא בוצעה חלוקה במקרקעין, זכאית המדינה כבעלים של חלק מהזכויות להגיש תביעת פינוי כנגד מי שתפס חזקה ללא הרשאה כדין.

3.         חלוף הזמן - התיק המקורי בוער, ולא ניתן לבדוק את הטענה, כי לא צורפה בזמנו לכתב התביעה אסמכתא בדבר בעלות המדינה בחלקה. עומדת למדינה חזקת תקינות הרשות המינהלית, כי אכן צורפה בזמנו אסמכתא כזו.

4.         המערער לא הצליח להצביע על טעמים מיוחדים להצדיק הארכת מועד ב- 10 שנים, וכן מדוע הסכים לשלם את ההוצאות שנפסקו אז לחובתו, אם לא הסכים לפסק הדין.

5.         אין למערער סיכויי הגנה של ממש. התכנית 1111/6 אינה חלוקה על פי סעיף 38 לחוק המקרקעין. המדינה אינה חתומה על תכנית המדידה שהכין. גם התביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי להכרה בבעלותו, אינה עילה לביטול פסק הדין.

            לדעת כב' הרשם, הדרך הפתוחה בפני המערער היא בקשה לצו מניעה, האסור על פינוי מביתו עד מתן פסק הדין ההצהרתי בבית המשפט המחוזי בתביעת הבעלות. 

ביום 23.11.2011 ניתנה על ידי החלטת ביניים, בה נכתב, כי לכאורה לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת כב' הרשם, אך מאידך לא יהא זה מידתי להרוס עתה את בית המערער, כאשר ייתכן, ויקבל היתר, גם אם בדיעבד, כפי שקורה לא פעם.

בדיון בבקשה התברר, כי בעת מתן פסק הדין המערער היה קטין. ב"כ המערער טען, כי גילה זאת ממש בבוקר הדיון. המערער הציג תעודת זהות שלו - מסמך אשר המשיבה ביקשה להוציאו מהתיק. מבלי להרבות במילים, אין יסוד לבקשה זו של המשיבה. תעודת הזהות של המערער, כל עוד אין טענה, ואין כזו, כי היא מזויפת, מהווה חלק מזהותו, ובוודאי שהוא חייב, רשאי וזכאי להציגה בכל עת ובכל מקום.

אכן מדובר בטענה שנטענה רק בישיבה זו, ולא יום קודם לכן, והנתבעת לא הייתה יכולה לשערה קודם ליום הדיון, אלא שמאז הדיון חלף זמן, ובמקום לבדוק אמינות הטענה, פנתה המשיבה - הנתבעת בבקשה להוציא את תעודת הזהות של המערער מהתיק. חזקה על המשיבה, כי בדקה את הטענה בדבר גילו של המבקש במרשם האוכלוסין. משלא המציאה ראיה, כי גילו של המבקש אינו כפי שהוא טען, יש לזקוף זאת לחובתה.

מאידך, צודקת ב"כ המבקשת בכך, כי היה מקום להגיש בקשה נתמכת בתצהיר לעניין הגיל והנסיבות בהן התגלה עניין הגיל וכיו"ב. 

לדעתי, עניין גילו של המערער הוא יסוד חשוב מאד. פסק דין כנגד קטין, אשר לא הגיש כתב הגנה ואיש לא הגיש בשמו הגנתו, אמנם אינו בטל מעיקרו, אך ניתן לביטול.

יתר על כן, מששקטה המדינה על שמריה בפרק זמן של 10 שנים ולא עשתה דבר בעניין, יש בכך כדי לחזק לכאורה את טענת התובע ו/או אביו, שהיו נוכחים כל הזמן בדיונים, כי המדינה ויתרה על רצונה לפנותם מהמקום.

נסיבות העניין יוצאות דופן, ונושא גילו של המערער הוא המטה הכף לקבלת הערעור.